קוראים

"על מה הייתם מוכנים למות?" פתחתי את שיחת המפקד שלי בשאלה. "על האדמה הזאת," קוקה ענה. תפסתי חופן חול, הנפתי אותו. "על זה?" שאלתי, "מי היה מוכן למות למען זה?" הם הביטו אחד בשני, אף אחד לא הצביע, אפילו קוקה עצמו מיהר להוריד את היד. "אז?" שאלתי, "אף אחד?" הם הביטו כולם אל בייליס, ציפו שהוא, שגם אחרי הכיפה נשאר הסמן הימני של הפלוגה, יקריב משהו למען המולדת. "בשביל החבר`ה," בייליס ענה, "הייתי מוכן." והם הינהנו, כולם, ואחר כך הצביעו, על החברים היו מוכנים למות." (עמוד 245)

הפסקה שהבאתי מתמצתת את אחת הסיבות שלדעתי, בזכותה הצבא הישראלי חזק יותר משאר הצבאות באזור. אחד הערכים העליונים שכל חייל יודע ומכיר הוא ערך הרעות, שהחברים שלך הם הסיבה שאתה נשאר איפה שאתה, ולא משנה כמה ח** אתה אוכל בתקופה הזו. אל לא בשביל המדינה, אז בשביל החברים.

הרומן של לשם "אם יש גן עדן" מתאר בצורה נהדרת את "החוויות" שעובר חייל בשם לירז (ארז) ליברטי, במוצב הצהל"י המוכר ביותר בתולדות המדינה מוצב ה"בופור", הבופור למי שלא יודע הינו מוצב צהלי שהיה באזור רצועת הביטחון שצה"ל יצר בדרום לבנון מהכניסה ללבנון (ב1982) ועד הנסיגה בשנת 2000. המוצב הוקם ליד מבצר הבופור ששם התבצרו המחבלים בזמן ההשתלטות על אותו ההר.

החוויות שאותן מתאר לשם דרך עיניו של ארז, מתארות בפירוט מדהים את תחושותיו של חייל מורעל (שהופך לקצין) שכל מטרתו הייתה אקשן אקשן ושוב אקשן. את תחושותיו כמפקד על מחלקה של לוחמים שכל אחד מהם עולם ומלואו. הסופר מתאר את תחושת האהבה הבלתי מוסברת והאחווה המדהימה שיש בין הלוחמים.

חברו הטוב של ארז ליברטי, אושרי, מלווה אותנו למשך כל הספר ומראה את האהבה והאמון השוררים בין חיילים מהרגע הראשון בשרות, או כמו שרון מתאר את זה:

"הוא אוהב את ההר, וטוב לו, וטוב לו איתי. ולי הכי טוב איתו, אנחנו הכי טובים ביחד. הוא הנשמה התאומה שלי, הקמע, החבר הכי טוב שאיתי מאז הסיגרייה הראשונה בבקו"ם. מה חבר?! אח. אח שלי, שיודע מה טוב בשבילי יותר ממה שאני אדע כל החיים… …הוא אומר "ארז תביא חיבוק, יא מניאק" ואני נכנס אליו למיטה, מועך את הגוף הקטן שלו אל הקיר, ונרדם איתו מחובק. הוא אומר "ארז" ואני יודע שזה לכל החיים"

. מבחוץ הפסקה הזו יכולה להעלות אסוציאציות אחרות, אבל היא מעבירה את התחושה הזו שחבר שיושב איתך במארב ושומר לך על הגב הוא באמת, חבר אמיתי.

ארז שלימים הופך מחפ"ש (חייל פשוט) לקצין, מקבל לידיו מחלקה צעירה, שקורא לה בחיבה "הילדים" ומאמן אותם יחד עם אושרי כרס"ף ליום שבו גם הם יגיעו למקום שמתואר כ:

""אם יש גן עדן," אומר המפקד בשיחת הפתיחה את המשפט ששינן אלף פעם, "ככה הוא נראה; אם יש גיהנום, ככה הוא מרגיש. מוצב בופור""

מאותו הרגע מתחילה העלילה, קורותיהם של הפלוגה הצעירה בבופור מהמארב הראשון וההתקלות הראשונה, עד האובדן שבאזור כמו לבנון לא יכול להיות שלא יקרה.

רון לשם כתב את הספר בצורה זורמת מטובלת עד מאוד בעגה הצבאית (עם הסברים ליד המילים היותר קשות להבנה ללא ידע) עם הומור שחור נרחב כמו שידוע שיש בצבא, במיוחד באזורי לחימה כמו הבופור (עם ההשארת רווחים בתמונה לפני מארב, בשביל שהסימון ההאדום בעיתון לא יסתיר את הפנים).

השרות הצבאי שלי לא היה באזור כמו הבופור, אני יותר הייתי באזורי גבול אחרים, עם תיבול של אזורי שטחים קלילים אחרים. אבל הצלחתי להתחבר לספר בצורה שלא הייתה לי כבר הרבה זמן לספר, שלא נדבר על סיפרות מקור ישראלית.

אם היה לי סולם דירוגים לספרים שקראתי בבלוג, הוא היה נמצא במיקום גבוה מאוד. ומומלץ לקריאה גם לאנשים שספרות מלחמה לא עושה להם את זה.

ולסיום. ביום שצה"ל יצא מלבנון. אני יצאתי מחמת גדר….

רון לשם – סופר ואיש תקשורת. יליד 1976, עבד בידיעות אחרונות, מעריב וערך את האתר NRG, כתב את הספר "אם יש גן עדן" ב2005 וזכה עליו בפרס "ספיר" ב2006 ו"בפרס יצחק שדה לספרות צבאית" באותה שנה. ב2007 יצא הסרט "בופור" המבוסס על ספרו, בבימויו של יוסף סידר, שזכה בפרס "דב הזהב" בפסיטבל הסרטים בברלין על בימוי הסרט.
(מקור המידע ויקפדיה).

(מקור התמונה מהאתר "סימניה")