קוראים

עלטה סמיכה מבשרת רעות ירדה על העיירה גונדין. עוטפת אותה מכל עבר. פנסי הרחוב הגבוהיים, שדלקו מדי ערב מרדת החשכה ועד לאור השחר הראשון. כבו בזה אחר זה באופן מסתורי וללא כל התראה מוקדמת.

פתיחת הספר עמוד ראשון פסקה ראשונה.

רנית חמצני בספרה הראשון, מנסה לייצר עולם דמיוני המלא בדרקונים, וקסמים אפלים (כאלו יותר וכאלו פחות). הספר מדבר על ילד בשם אנדי מורגן הנתקל בדרקונים בעליית הגג של הבית החדש שעבר לגור בו עם משפחתו המורחבת (אביו, אימו אחיותיו התאומות וסבו).

בגדול, אם ניקח בחשבון שזהו ספר ישראלי, שנכתב על ידי סופרת ישראלית, הספר "אמריקאי" מאוד. כל הדמויות בספר (מלבד כמובן שמות הדרקונים שזה נסלח) מחזיקות בשמות כל כך לא ישראליים, שזה מאוד מעיק על הספר, אם ניקח בחשבון את החברים של אנדי ,פול וסטיוארט או למשל האימא של אנדי שנקראת ברוב הספר כ"גברת מורגן" ושמה המלא הוא "מרגרט מורגן", למה לא להקנות להם שמות יותר מקומיים? האם זה במחשבה לתרגום הספר והצלחה בעולם ומבלי לאבד את הייחודיות של השמות? אם כן, כל הכבוד על השאיפה, אבל לדעתי זו קפיצה גדולה מדי בשביל הסופרת.

מה שמוביל אותי לנקודה נוספת שהפריעה לי לאורך כל הקריאה, וזה הדמיון המאוד מאוד בולט לסדרת הספרים של הארי פוטר…. כמעט כל העמוד הראשון של הספר, פשוט נראה כמו ציטוט של ההתחלה של הארי פוטר, עם הרחוב הציורי מהעיירה הפשוטה שמחשיך ברגע שדמות מסוימת עוברת בשכונה. משם ממשיכים עם הרשע, שמקבל דמות של נחש, מה ששוב זורק ליכולת של וולדמורט בסדרת הארי פוטר. השילוב של "קהילת הקוסמים" בספרה של חמצני עם האוכלוסייה "הרגילה" גם כן רומז לדמיון נרחב מאוד.

אבל לא הכול רע בספר, אם מתעלמים מכל זה, הספר הוא לא רע בכלל, ואפילו דיי מושך, סיימתי לקרוא אותו מאוד מהר (והוא לא קצר במיוחד – 413 עמודים) , מכיוון שהקריאה בו מאוד זורמת, ונעימה. אולי כי הספר פונה לקהל צעיר יותר, אבל מי אני שאפספס ספרות בדיונית ועוד ישראלית?
הייתי ממליץ לכם לקרוא את הספר, אבל תנסו להתעלם מההשוואה שעשיתי לסדרתה של ג'יי קיי רולינג, מכיוון שזה עושה עוול עם הספר שלדעתי יכול להיות מוצלח הרבה יותר אם לא היה זורק אותי כל הזמן להשוואה הזו.

אבל באמת לסיכום העמודים האחרונים גרמו לי לחשוב שכנראה גברת חמצני מאוד נהנתה מכתיבת הספר בגלל שישנו פתח כל כך גדול לחלק ב' שאפשר להגיד שזה לא פתח, זהו פורטל.

דרקונים בעליית הגג – רנית חמצני. הוצאת רימונים הוצאה לאור. (413 עמודים).
רנית חמצני – ילידת ישראל נשואה ואם לשלושה, בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ובקרימינולוגיה ומאסטר מטפלת ברייקי, זהו ספרה הראשון.

מקור התמונה – אתר סימניה.
התקציר נלקח מהכריכה האחורית של הספר.

ועכשיו, כמה מילים אישיות, המון זמן לא כתבתי, בגלל תחושה של מיצוי, אני מקווה שעכשיו עם העיצוב החדש (שהוא כבר לא כל כך חדש , ותודה לצ'צ'יק עליו כמובן), התחושה תעבור, ונוכל לחזור ליהנות ולכתוב.

שבוע טוב.
רזניק.

ממחלקת העסקים, שמעבר לווילון ההאפור, בוקע שיעול קולני. הנוסעת במושב 21C מניחה לארוחת הערב המיניאטורית שלפניה. מחוץ לחלון בגובה 31 אלף רגל, משתוללת סערה. הטיסה מרומא לתל אביב מפוצצת. השיעול השני עמוק כמו הרעמים שמתגלגלים בחוץ. נשמע חרחור. 21C מאזינה בדריכות. השיעול השלישי מגיע עד לזנב המטוס.

בפסקה זו נפתח ספרו השני של דונביץ' לכודים, הספר מציג לנו חלק מגיבורי ספרו הקודם, אלכס ברטל בכיר במוסד הישראלי, וביתו דניאלה שגם היא חלק מהמוסד. הספר הזה נפתח בנסיון חיסול שמבצעים האבא והבת ביחד עם חוליה נוספת, ומשם הכל מתחיל להתדרדר, כמובן עד לסוף הטוב.

במהלך הספר, ישנם כמה גיבורים מרכזים, בנוסף לברטלים. סטפאנו טטאליה, ראש אגף לוחמה בטרור האיטלקי. ועוזריו ביאנקה המרשימה וצצאריס העצבני. אנו נתקלים בגיבורים האלו במרבית הספר, ודנוביץ' מצליח לתת לנו את התחושה שאנחנו מכירים את כולם כבר תקופה ארוכה (חוץ מכמובן את הברטלים, שאותם אנחנו מכירים כבר שנים רבות (לפחות 2 ספרים אם לא שנים)) .

הספר כמו הספר הראשון של רוני (הנרדף) מותח מהדף הראשון, ומשאיר אותך מרוכז וחסר סבלנות להגיע לסוף. כל הספר מלא בטויסטים שמשאירים אותך במתח עד לדף האחרון של הספר, וגם שם, עדיין ישנה התחושה שלא יכולים לחקות להמשך עלילותיהם של הברטלים, או כל ספר אחר שיצא תחת ידיו.

התחושה במהלך כתיבת הפוסט היא שאני לא כותב מספיק לגבי הספר ופרטי העלילה. אבל בנסיון לשמור על קוראי הפוסט מפרטים שיכולים לקלקל את חווית הקריאה, אני נמנע מלהרחיב, אז לסיכום, קראו בהזדמנות את הספר, לכודים, וגם את הנרדף אם לא קראתם אותו עדיין.

רוני דונביץ’ – בן 45, שמקצועו “יועץ אסטרטגי ושיווקי” כתב את הספר שממנו פורסמו פרקים בעיתון ידיעות אחרונות. ועומד מאחורי קמפיינים שונים שאחד הבולטים בהם הוא הקמפיין של בנק הפועלים, בכיכובו של יאיר לפיד

(המידע על הסופר מהאתר – http://www.text.org.il)

הפנס שדניאלה מחזיקה בשיניה רועד.
היא מנסה בכל כוחה להאט את קצב פעימות לבה ממאה שישים בדקה. עיגול האור מרצד על אצבעות דקות, גמישות כזרועות תמנון. קיסם פלדה מגשש את דרכו בנבכי מנעול. זיעה זולגת לעיניה, מלוחה וצורבת.
 

פסקה זו פותחת את הספר "נרדף" ספר הביכורים של רוני דונביץ', שממש גרם לי חשק לחכות לסיפרו הבא. הספר מתאר את קורותיו של אלכס ברטל, בכיר במוסד ונמצא בדרכו להיות ראש המוסד הבא. במהלך פיקוח על פעילות המוסד בחו"ל הכל מתחיל להשתבש, דניאלה שהתחילה לעבוד גם כן בחברה של אבא. נמצאת יחד איתו במרכז העלילה המפותלת שמתוארת בספר.

כמו בכל ספר מתח טוב, שכמובן ישראל נמצאת במרכזו, יש את האויב המרושע התורן. והיום ברוח העניינים המוסד נלחם בקנוניה אירנית מפוארת, שכמובן מנסים להשתלט על העולם.

הספר כתוב בשפה זורמת, קלה לקריאה ולמעקב, עם כמות נכבדת של דמויות משנה, המצטרפים לאלכס בתהליך שמתואר בספר, עם ג'ין שאיתה עבד בעבר, אלכס מתרוצץ ברחבי לונדון ומנסה להציל את העולם כולו מידי הרעים. בניגוד לשאר הספרים שקראתי לאחרונה עם כמויות גדולות של דמויות, הצלחתי לעקוב ללא כל קושי מי זה מי, ומה הסיפור שעומד מאחורי כל דמות.

רוני מצליח לתת נופח לדמויות המרכזיות, בלי למשוך את הסיפור לתיאורים מיותרים ומבלי לדרוס דמויות משנה אחרות שגם הן מתוארות עם מספיק הסבר בשביל להבין מי בדיוק עומד מאחוריהן.

דבר אחד שדיי הציק לי בקריאה של הספר, הוא המשפט האחרון שלו. לא הצלחתי להבין בשביל מה רוני הכניס אותה, חוץ מ"לסמן V" על עוד פיתול בעלילה. היא לא תרמה כלום, חוץ מלתחושה הכללית שאלכס, מקבל את החזות של "הסובל הכרוני". אבל אם מתעלמים מהשורה הזו. הספר מומלץ מאוד לקריאה.

רוני דונביץ' – בן 45, שמקצועו "יועץ אסטרטגי ושיווקי" כתב את הספר ועיצב את העטיפה של הספר ועומד מאחורי קמפיינים שונים שאחד הבולטים בהם הוא הקמפיין של בנק הפועלים, בכיכובו של יאיר לפיד

(התמונה הציטוט והתקציר על הסופר מהאתר – www.text.org.il